תאריכון חיי הרב קוק

(בהמשך הדף גם תאריכון מורחב)

הרב נולד בט’’ז אלול תרכ”ה  1865

בעיירה גריווה שבלטביה  לאביו הרב שלמה זלמן ואמו מרת פערא זלאטא

תרמ”ח (1888) -  בגיל 23 נבחר הרב לכהונת רבנות זיימל שבליטא

תרנ”א  (1891) - כתביו הראשונים של הרב רואים אור

תרנ”ה  (1895) -  הרב נבחר לכהונת רבנות בויסק

תרס”ד (1904) - הרב עולה לארץ ישראל, לאחר שהוזמן לכהן כרבה של קהילת יפו  והמושבות. בקבלת הפנים שנערכה לו נשא הרב את נאומו הפומבי הראשון בשפה העברית, מעשה שהרשים מאוד את מקבלי פניו

תרע”ד (1913) - ‘מסע המושבות’. הרב קוק עורך עם חשובי רבני א”י מסע למושבות העמק והגליל. מטרות המסע לחזק את מי שעמל בבניית הארץ ולחנך לשמירה על התורה והמצוות. מסע זה שהרב קוק יזם ועמד בראשו, עשה בשעתו רושם רב וסייע לגשר בין חלקי העם

תרע”ד (1914) - הרב יוצא לכנס העולמי של ‘אגודת ישראל’ בגרמניה, בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ הרב להישאר בשוויץ ומתגורר בסנט גאלן. במקביל ללימוד התורה וכתיבת ספרים הוא ממשיך ללא הרף את פעילותו הציבורית כדי לסייע לישוב בארץ

תרע”ו (1916) - הרב ניאות לכהן כרבה של קהילת ‘מחזיקי הדת’ בלונדון, בתנאי שכאשר תתאפשר חזרתו לארץ יעשה זאת. בלונדון עוסק בפעילות ציבורית למען יהודי אירופה וא”י. והשפעתו רבה גם על הממשלה האנגלית בהקשר להצהרת בלפור

תרע”ט (1919) - הרב חוזר ארצה ונענה להפצרות לכהן כרבה של ירושלים. מיד לאחר בואו יוזם את הקמתה של הרבנות הראשית לישראל

תרפ”א (1921) -  ייסוד הרבנות הראשית. הרב נבחר לרב הראשי האשכנזי הראשון (לצד הראשון לציון, הרב הספרדי הראשי, יעקב מאיר) ועל פי תפיסתו ויוזמתו הרבנות הראשית מעורה בכל תחומי החיים בארץ. כראוי למוסד הדתי העליון של יהודי הארץ והתפוצות

תרפ”ד (1924) - הרב מייסד את ‘הישיבה המרכזית העולמית’ - ‘מרכז הרב’ אשר בירושלים. בין חידושיה העיקרים היו השפה העברית - שהייתה השפה בה למדו ולימדו, וכן, נוספו בה לימודי תנ”ך, הגות ומחשבה. ישיבה זו נחשבת כישיבת האם למוסדות המשלבים אהבת התורה והארץ, עם זיקה ציונית לעם ולמדינה

הרב קוק נפטר ב ג’ אלול תרצ”ה 1935

לאורך שנות חייו, יצר וכתב את הגותו המופלאה בתחומים השונים. חיבר ספרים רבים בתחומי ההלכה, ההגות, השירה וענייני היום (בסוף החוברת מופיעה רשימת החיבורים). רוב ספריו נערכו ויצאו לאור לאחר מותו, אך רבים מחיבוריו  עדיין מצויים בכתבי יד.

תאריכון מורחב

תולדות חיי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

נערך ע"י שמואל כץ, רב בתי ספר בירושלים וחוקר תולדות הרבנות הראשית

א. בחוץ לארץ,

תרכ"ה-תרס"ד (1865-1904)

ט"ז באלול תרכ"ה (1865) - נולד בעיירה גריבה, במחוז דווינסק שבלטביה, לאביו - הרב שלמה-זלמן הכהן קוק, בוגר ישיבת וולוז'ין, שד"ר (שליח להתרמה) שלה ושל ישיבת 'עץ חיים', תלמיד חכם, ממשפחת מתנגדים; ולאמו - הרבנית פערל-זלאטא, בתו של הרב רפאל פלמן, מגדולי החסידים של האדמו"ר החב"די, 'הצמח צדק'. נולדו להם 5 בנים (היה הבן הבכור) ו-3 בנות.

תרכ"ט (1869) – בן 4, נכנס ללמוד ב'חדר' של העיירה.

למד עם אביו: חומש, משנה, גמרא ועברית. כבר בקטנותו ניכר בכישרונות מיוחדים, התמדה, יראת שמים ומידות טובות.

תרל"ד (1874) – בן 9, החל ללמוד עם חובשי בית המדרש של העיירה, הושפע מדרך לימודם בדרך הפלפול והחריפות. למד בשקידה רבה. בשבתות השתתף בסעודה שלישית עם חסידי חב"ד, שם שמע מאמרי חסידות מהמשפיע החב"די, הרב יחזקאל ינובר [כך קיבל את יסודות תורת החסידות].

תרל"ט-תר"ם (1878-1880) – בן 13, הוריו שלחו אותו ללמוד בעיירה לוצ'ין אצל דוד אמו, הרב יעקב רבינוביץ'. למד גם אצל רב העיירה, הרב אליעזר דון יחיא, ב'בית המדרש הישן'. התמדתו בלימוד, זכרונו המופלא, תפיסתו המהירה ויראת השמים שלו הפליאו את כל תושבי העיירה.

חזר לבית הוריו, למד בעצמו ועם אביו. מידי פעם נסע ללמוד אצל רבה של דווינסק הסמוכה לגריבה, הרב ראובן הלוי לוין (דינברג), שקירב וחיבב אותו מאוד. הוא הורה לו את דרך הלימוד על פי השכל הישר ללא פלפולים, מאז ניצל את זמנו ואת כישרונותיו ללימוד בבקיאות ובישרות. רבו אמר לו: "יש לך שכל התורה". הרב ראובן, מגדולי הלמדנים והמשיבים בדור, השפיע עליו מאוד, עיצב את אישיותו ואת דרך פסיקתו והגותו בעתיד. המשפט שאמר לו: "כל סברא שבעולם היא חשודה, היא צריכה להיות מפורשת (בש"ס ובראשונים) או כמעט מפורשת", השפיע מאוד על דרך לימודו.

תרמ"ג (1883) – בן 18, עבר בסמרגון, בדרכו ללמוד בעיירה קרעווא שליד וילנא. לאחר שגלגל העגלה בה נסע נשבר, נכנס לביקור אצל רב העיר, הרב חיים אברהם שפירא, אחד מגדולי הדור, שעמד מיד על גדולתו הבלתי רגילה בתורה. הרב ביקש ממנו להישאר בעיר, תוך הבטחה שילמד אתו וימלא את כל צרכיו, נשאר בסמרגון (שם התרכזו תלמידי חכמים וסופרים רבים). למד ב'קיבוץ' של עילויים ובעלי כישרונות מופלגים. הפליא את כולם בשקידתו הרבה, בקיאותו וחריפותו. פרסם את שירו הראשון: 'קיצור דיני חנוכה' בחרוזים. נקרא 'העילוי מגריבה'.

חזר לבית הוריו.

י"ב באלול תרמ"ד (1884) – בן 19, השתדך עם אלטא בת-שבע רבינוביץ, בתו של רבה של פוניבז' (ולימים רבה של ירושלים), הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (האדר"ת).

ערב חנוכה תרמ"ה (1884) – על פי עצת האדר"ת, למד שנה וחצי בישיבת וולוז'ין, הישיבה החשובה והגדולה ביותר באותה העת, האדר"ת סייע לו במימון לימודיו. היה מקורב לראש הישיבה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), שאמר עליו: "זה שנים רבות לא ראתה וולוז'ין בחור כזה!". "כדאית כל בנייתה של ישיבת וולוז'ין בשביל תלמיד שכזה!". הושפע מאוד מאישיותו של הנצי"ב, מדרך לימודו ויחסו לארץ ישראל והגאולה. ישב מול הנצי"ב, וברשותו למד עטור בתפילין. סייע לראש הישיבה השני, הרב חיים סולוביצ'יק, להכין את שיעוריו הייחודים. בלט בכישרונותיו המיוחדים, בגדולתו בתורה ובצדקותו, נקרא 'העילוי מפוניבז''. למד שמונה עשרה שעות ביממה, בכל יום למד 60 דפי גמרא בעיון רב, 17 פעמים חזר על הש"ס! דיבר בעברית [מאמרו הראשון שנדפס (בתרמ"ו (1886) בעיתון 'מחזיקי הדת' בלבוב), היה 'צבי לצדיק' – על הפירוש 'העמק דבר' של רבו, הנצי"ב].

תרמ"ה (1885) - קיבל סמיכה לרבנות מבעל 'ערוך השולחן' ורבה של נובהרדוק, הרב יחיאל מיכל אפשטיין.

א' בניסן תרמ"ו (1886) – בן 21, התחתן עם אלטא בת-שבע. חזר לפונייבז', גר בבית חותנו, האדר"ת, שאמר עליו: "לקחתי לבתי חתן, שאיני מגיע לקרסוליו"!. למד ממנו דרכי הנהגת קהילה. למד קבלה עם דיין העיר, הרב משה יצחק רבין.

תרמ"ז (1887) - נתבקש ע"י הרב ישראל מאיר הכהן מראדין ('החפץ חיים'), בעת הגיעו לביקור בפוניבז', ללמוד, ככהן, סדר 'קודשים' (ענייני המקדש והקרבנות). לאחר מספר ימים הוא ביקש ממנו שיצא לרבנות בנימוק ש"רבנותך חשובה יותר"! בשל צפיפות קשה בבית חותנו, נענה לבקשה [בתרנ"ד (1894), כאשר 'החפץ חיים' ביקש מהאדר"ת הסכמה על ספרו 'נדחי ישראל', הוא לא יכל למלא את בקשתו בשל מחלתו. הרב כתב את ההסכמה והאדר"ת חתם עליה. בט"ז בשבט תרנ"ז כתב גם את ההסכמה על ספרו 'ליקוטי הלכות', והאדר"ת חתם. 'החפץ חיים' כתב על הרב: "הוא גדול אמיתי בתורה!". בפתיחת 'הכנסיה הגדולה' של אגודת ישראל, שהתכנסה באלול תרפ"ג (1923), אחד הנואמים פגע בכבדו של הרב. 'החפץ חיים' קם מיד ועזב את האולם, ויותר לא שב לדיוניה. מאותה הסיבה סירב לקבל באכסניה שלו את משלחת אגודת ישראל מירושלים].

י"ט בחשון תרמ"ח (1887) - נולדה בתו הבכורה פרידא-חנה [התחתנה בט"ו בתמוז תרס"ז (1907) בארץ ישראל עם דודה, בנו של האדר"ת, הרב ישראל שמעון רבינוביץ (לימים ראש העיר בת ים)].

הוציא לאור קובץ תורני 'עיטור סופרים' - שימש במה לספרות תורנית "בסגנון אשר יערב לחיך בני הדור". השתתפו בו כמה מגדולי הדור (יצאו רק שתי חוברות בשל הטרדה הרבה שהיתה בהוצאתן).

כ"ב בשבט תרמ"ח (1888) – בן 23, נתמנה לרבה של העיירה זיימל במחוז קובנה שבליטא. היתה זו תקופה של שקידה גדולה והתעלות רוחנית, למד בבלי וירושלמי (סיים את הירושלמי תוך חצי שנה), קבלה ומחקר. שמו התפרסם בכל ליטא.

נסע לחודש לעיירה שאוול, כדי ללמוד קבלה עם אחד מגדולי המקובלים בדור, בעל ה'לשם שבו ואחלמה', הרב שלמה אלישיב [בזכות רישיונות עלייה שהרב השיג, בתרפ"ב (1922), הצליחו הרב אלישיב ובני ביתו לעלות לארץ. שם הם המשיכו את לימודם המשותף בסודות הקבלה. הרב אלישיב אמר עליו: "הוא כליל השלמות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה". נכדו, הרב יוסף שלום אלישיב, שהרב השיא אותו, אמר עליו: "על הרב אי אפשר לחלוק", "הרב היה קדוש"!, "הוא היה גאון וצדיק ראשו בשמים", "הגדול מכולם"!. סתם "הרב" שהיה שגור על לשונו, מכוון היה לראי"ה!].

י"ג באייר תרמ"ט (1889) – אשתו נפטרה (הבת שלהם היתה רק בת שנה וחצי). שברו היה עצום.

החל לרשום חידושים ורעיונות בפנקסים, הראשון שבהם נקרא: 'מציאות קטן'.

תר"ן (1890) - לאחר שנה מפטירת אשתו הראשונה, התחתן עם בת דודתה, רייזה-רבקה, בתו של אחיו התאום של האדר"ת ורבה של ראגולה, הרב צבי יהודה רבינוביץ תאומים, היא גדלה בבית האדר"ת לאחר פטירת אביה [נולדו להם 4 ילדים: צבי יהודה (נקרא על שם סבו, אבי אמו), בליל הסדר תרנ"א (1891) (לימים ראש ישיבת 'מרכז הרב'); בתיה-מרים, בכ"ט שבט תרנ"ז (1897) (התחתנה בארץ ישראל בג' בסיון תרפ"ח (1928) עם הרב שלום נתן רענן-הירשוביץ, מבכירי תלמידי אביה); רוחמה-טויבא, בתרנ"ח (1898) (נפטרה כעבור שנתיים מדלקת ריאות); אסתר-יעל, בי"ג אדר תרס"ז (1907) (בכ"ז בתשרי תר"פ (1919), בהיותה בת 12, נפלה במדרגות ביתם, ונהרגה].

תרנ"א (1891) – פרסם את ספרו הראשון (בעילום שמו): 'חבש פאר' - על חשיבות מצוות תפילין ומקום הנחת תפילין של ראש, הפיצו בעצמו בעיירות ובערים, כדי לזכות את היהודים במצווה זו.

החל לחבר את ספרו: 'עין איה' – ביאור עמוק על אגדות חז"ל, ממנו ראו אור מסכתות ברכות ושבת. כתב את ספרו: 'מוסר אביך' – על כוחות הנפש ומידות טובות.

ד' באלול תרנ"ה (1895) – בן 30, נבחר לרבה של העיר בויסק שליד ריגה בירת לטביה. שמעו יצא למרחקים כגאון, צדיק והוגה דעות. החל לפרסם בירחון הרבני, 'הפלס', מאמרי מחשבה חשובים [כגון: 'תעודת ישראל ולאומיותו' (תרס"א – משנתו הציונית-דתית. מאמר זה שמש בסיס לאידיאולוגיה של תנועת המזרחי שנוסדה שנה לאחר מכן), 'עצות מרחוק' (תרס"ב) ו'אפיקים בנגב' (תרס"ג-תרס"ד)], בהם ביטא את דעותיו והגיונותיו העמוקים. כתב את ספריו: 'עין איה' (המשך), 'מדבר שור' - דרושים בענייני פרשת השבוע והמועדים, 'לנבוכי הדור' (תרס"ג?) - דרכי ההתמודדות של היהדות עם הלכי הרוח המודרניים שרווחו בסוף המאה ה-19 (הם יתפרסמו שנים רבות לאחר פטירתו). יסד בעיר תלמוד תורה לבני העניים, ישיבה, ואת חברת 'תפארת בחורים' - חוג תורני לצעירים שפנו לעבודה ומלאכה (כך חיזק אותם נגד ההשפעה השלילית של תרבות גרמניה שהגיעה לעיר).

תרס"ג (1903) - דחה את הצעתו של רבה של טלז וראש הישיבה שם, הרב אליעזר גורדון, לכהן כמשפיע רוחני בישיבתו, אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בליטא, בנימוק שהוא מעדיף לעלות לארץ ישראל. מאותה סיבה דחה הצעות לשמש כרב במספר ערים בליטא, ביניהם: וילנא וקובנה.

ב. בארץ ישראל,

תרס"ד-תרע"ד (1904-1914)

כ"ח באייר תרס"ד (1904) - בן 39, על פי הזמנת קהילת יפו (ביוזמתו של הרב משה יואל סלמון), הגיע לארץ עם משפחתו, גר בשכונת 'נווה צדק'. נתמנה לרבה של יפו והמושבות (בהן היו גם חלוצים מבני 'היישוב החדש'). פעל רבות לאחדות הקהילה. הצליח לאחד את השחיטה של הפרושים והחסידים בעיר. יחד עם זאת, דרש לשמור על מנהגי העדות השונות. הקים 'ועד דתי' שפיקח על שמירת הצביון הדתי של הקהילה המתפתחת. בהשפעתו הוקם 'בית ועד לעדת ישראל המאוחדת לאשכנזים-ספרדים בעה"ק יפו'. היה מקובל ואהוד על כולם. כמו כן, הוא הקים בשכונת 'נוה צדק' 'בית הכנסת אורחים', בו שהו תלמידי חכמים שבאו להתארח ביפו. את מכתביו חתם במילים: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" [הרב פעל רבות לגשר בין חלוצי 'היישוב החדש' לבין רבני 'היישוב הישן' החרדי שהתרכזו בעיקר בירושלים].

שבועות תרס"ד (1904) – לאחר תפילת מוסף של החג, נפגש עם הרב יעקב משה חרל"פ, מבחירי הרבנים הצעירים בירושלים (הגיע ליפו כדי לטבול בים לצורכי בריאות). הוא נהיה אחד מגדולי תלמידיו [רבנים נוספים שנקשרו אליו בתקופה זו היו: הרב צבי פסח פראנק, מגדולי הלמדנים בירושלים, שהגיע ליפו מירושלים בתרס"ב (1902), כדי ללמוד תורה ללא הפרעה; והרב אריה לוין, הגיע לארץ בח' תמוז תרס"ה (1905)].

י' בסיון תרס"ד (1904) - עלה לראשונה לירושלים, פקד את הכותל המערבי. לאחר מכן דרש בבית הכנסת 'החורבה', תושבי ירושלים ורבניה שכיבדו אותו בנוכחותם, שיבחו את עושר רעיונותיו באומרם: "הרי זה ממש מהר"ל מפראג של זמננו!".

ט"ו בסיון תרס"ד (1904) – עם תחילת עבודתו המסורה, כתבו רבני ירושלים, הרב שמואל סלנט והאדר"ת, לפקידות חברת יק"א ולהנהגת המושבות, כי הוא הופקד להיות רב העיר יפו והמושבות, ומעתה כל ענייני הדת, ובעיקר מה ששייך למצוות התלויות בארץ: "הכל יהיה נחתך ע"י ידידנו הרב הנזכר שליט"א, שאנו וכל בית ישראל סומכים עליו ומחזקים ידיו בכל תוקף ועוז... כי בכל ענייני הדת יסורו למשמעתו ויעשו ככל אשר יורם, מבלי סור מדבריו".

כ"ז בתמוז תרס"ד (1904) - הספיד את אבי התנועה הציונית, ד"ר בנימין זאב הרצל (מבלי להזכיר את שמו), בעצרת אבל בתום 'השבעה' לפטירתו (נפטר בכ' בתמוז), שהתקיימה בבנק אפ"ק ביפו, השתתפו בה ראשי הישוב. בנאומו, בעברית, הבהיר את חשיבותו של משיח בן יוסף (הכוונה להרצל ולתנועה הציונית) שיקדים את ביאת משיח בן דוד. הופעתו באירוע ציוני זה, התקבל באור שלילי ע"י החוגים החרדים ב'ישוב הישן', ובאור חיובי ביותר ע"י החוגים הציונים-דתיים ושאינם דתיים כאחד.

כ"ח בתמוז תרס"ד (1904) - יצא לראשונה למסע היכרות עם המושבות בקרבת יפו: ראשון לציון, רחובות, נס-ציונה, גדרה ועקרון. שם בדק את ההשגחה והפיקוח על הפרשת תרומות ומעשרות, ומניעת כלאיים ופירות ערלה.

תרס"ה (1905) – הקים את 'ועד לעזרת עולים', כדי לסייע ליהודים הרבים שהגיעו ליפו מרוסיה (לאחר דיכוי ניסיון המהפכה שם) חסרי כל, כך רבו העניים והסכסוכים בעיר. ארגן מגביות כספיות עבורם, כך הם הצליחו להקים עסקים קטנים, מצאו מקום מגורים והשתקעו בארץ (רק אז הם כתבו לאחיהם לעלות לארץ).

חורף תרס"ה (1904) – נתן הכשר לאתרוגים בלתי מורכבים שגידלו חברי אגודת 'פרי הדר' [נוסדה בקיץ תרס"ד (1904)], לאחר שהם קיבלו את דרישותיו ההלכתיות. מאז רבנים רבים, בארץ ובעולם, קראו לרכוש דווקא אתרוגים אלו. בתרס"ז (1907) פרסם את ספרו ההלכתי הראשון שכתב בארץ: 'עץ הדר' - בדבר היתרון ההלכתי של האתרוגים הכשרים של בני המושבות ופסולן של המורכבים. הספר התקבל בשמחה ובהתפעלות ע"י גדולי התורה בארץ ומחוצה לה. בכך סייע להגביר את מודעות הציבור לנושא זה [פעמים רבות הרב יצא במכתבים ובקריאות לרבנים ולציבור, בארץ ובתפוצות, לרכוש את אתרוגי ארץ ישראל המהודרים. וכך נהג גם לגבי היין שיוצר מהענבים שגדלו בכרמים שבמושבות].

כ"ו באדר א' תרס"ה (1905) – פנה לדור הצעיר ב'מכתב גלוי', בו גינה בחריפות את הסופר אליעזר בן-יהודה, שכתב בעתונו, 'השקפה', על דבר הנוער ו'שאלת אוגנדה', כי: "כולנו פנינו עורף אל העבר (היהודי) - וזו תהילתנו ותפארתנו". דבריו התפרסמו בחוברת קטנה, שהופצה בכל הארץ, הם עשו רושם עז. רבני בתי הדין בירושלים מכל העדות פרסמו מכתב תודה על מעשה אמיץ זה. בן יהודה התנצל על מה שכתב [בא' בכסלו תרצ"ג (1932), הרב פרסם 'מחאה פומבית' חריפה נגד בנו, איתמר בן אב"י, על שפגע בתורת ישראל ועם ישראל, בכותבו: "אנחנו אשמים במלחמת צוררנו נגדנו מפני שאנחנו התערצנו אליהם בלי די"]. [למרות חילוקי הדעות ביניהם, בן-יהודה התייעץ עם הרב בקשר למילים רבות אותן רצה להכניס למילונו].

ד' באייר תרס"ה (1905) – השתתף בחנוכת בית התלמוד תורה, 'בית יעקב', במושבה רחובות. בנאום הברכה דיבר על מהותו וייחודו של החינוך בעם ישראל, ועל תוכנו בתחייתה של ארץ ישראל. על פי בקשת רבים, הנאום, שעשה רושם עז, התפרסם בעיתון 'החבצלת' [נושא החינוך היה הנושא החשוב ביותר בעיני הרב, הוא פעל רבות לחיזוק החינוך הדתי בארץ, ולהקמת תלמודי תורה במושבות. הרב חיבב מאוד את תושבי המושבה רחובות, בה הוא שהה בחופשת הקיץ שלו. שהותו שם גרמה לשיפור חיי הדת במקום. לרב היה יחס חיובי לגבי 'השמירה העברית' במושבות, יחד עם זאת הוא קרא לשומרים לשמור ככל האפשר על קדושת השבת והחגים].

תרס"ו (1906) - פרסם את ספרו: 'אדר היקר' - קווים לדמותו של חותנו, האדר"ת, ורעיונותיו המחשבתיים, וכן את 'עקבי הצאן' – רעיונות פילוסופים על תחיית היהדות, ערכה ותפקידיה [כולל מאמר 'הדור' – חדירה לנפש דור החלוצים בני 'העלייה השנייה', שאיפותיו ולבטיו].

תרס"ו (1906) – מאז הגיעו ליפו, תמך, ביסס, הרחיב ושיפר את תכנית הלימודים בתלמוד תורה 'שערי תורה' ששכן בשכונת 'נווה שלום' [הוא נוסד בשנת תר"ן (1890)]. בשנה זו הוקם במוסד זה, בהסכמתו, 'בית מלאכה' למסגרות ונפחות. בשנה לאחר מכן, עודד את זרח ברנט להקים ישיבה בעיר, שאכן קמה באותה שכונה ושמה היה 'אור זורח'. הוא לימד בה שיעור קבוע ברמב"ם.

תרס"ח (1908) – בהשפעתו ובהמלצתו, מרכז המזרחי בפרנקפורט שבגרמניה החליט לקח תחת חסותו את 'תלמוד תורה תחכמוני' ביפו (נוסד בתרס"ה (1905) כחדר מתוקן, בתוספת לימודי חול, ע"י אגודת 'אחווה' מגרמניה). כך החל החינוך הדתי-לאומי בארץ (ולימים 'זרם המזרחי'). היה מעורב בכל הנעשה במוסד זה לאחר שהתקבלו דרישותיו: א. לפקח על ההנהלה ועל קבלת המורים, ב. תכנית הלימודים תאושר על ידו, ג. ספרי הלימוד לא יוכנסו בלא הסכמתו, ד. יקבל כל חודש דיווח מעודכן על הספק הלימודים בחודש החולף, ה. מדי חודש תתקיים בביתו אסיפת מורים, בה ידונו על מצבו הרוחני של המוסד [פעילות זו באה כנגד החינוך השלילי של 'הגימנסיה העברית הרצליה' שפעלה בעיר, היא נוסדה בתרס"ה (1905)]. תמיכתו זו נמשכה במשך השנים, למרות שהיא ספגה ביקורת קשה בחוגי 'הישוב הישן', עד כדי החרמת המוסד, בשל לימודי חול שהתקיימו בו [הרב פעל רבות לחיזוק החינוך הדתי בארץ].

תרס"ט (1909) – בן 44, הקים ישיבה חדשה בעיר, בשם 'אוצר חיים' (היא שכנה בשכונת 'נווה שלום', בקומה העליונה של התלמוד תורה 'שערי תורה'), כדי שתהווה גשר בין 'הישוב הישן' לישוב החדש. התלמידים, מוכשרים במיוחד, הגיעו מירושלים, יפו ומחו"ל, אותם הוא ייעד כמנהיגים רוחניים בישוב החדש. הוא הכין לה תכנית לימודים מיוחדת. כראש הישיבה מסר בה שיעור יומי בגמרא ופוסקים ושיעורים באמונה. לתלמידים שהיו מעוניינים ללמוד מלאכת כפיים, ניתנה האפשרות לעשות זאת ב'בית המלאכה' של התלמוד תורה 'שערי תורה', אשר שכן בסמוך לישיבה. שאיפתו היתה להפוך את יפו למרכז תורני [הישיבה נסגרה בתרע"ה (1915) בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה].

ב' באדר תרס"ט (1909) - נתן הכשר לפסח ל'בית הבד של האחים ברסלב', שיצר שמן משומשומין יבשים שלא נלתתו במים, וזאת, לאחר שחברי בית דינו בדקו את תהליך היצור [הבעיה היתה ששומשמין הם קטניות, עליהם חלה גזרה המחייבת את האשכנזים שלא לאכול קטניות בפסח. השאלה הייתה - אם הגזרה תקפה גם ביחס לקטניות שלא באו בשום מגע עם מים]. רבני הבד"צ של החסידים בירושלים התנגדו להיתר זה בתוקף, פולמוס קשה התפתח בנושא זה. בסדרת מכתבים, בהן נהג בענווה ובכבוד כלפי רבני הבד"ץ, אך בתקיפות, השיב לכל טענותיהם. גם אחרי הפולמוס הם נותרו ביחסים הדדיים טובים [בפרשה זו הוכח שהרב הוא פוסק מובהק הבקיא היטב במקורות, ועומד על דעתו ללא מורא].

תר"ע (1910) – התיר לחקלאי המושבות לעבוד בשנת השמיטה על פי 'היתר המכירה', שיסדו, בתרמ"ט (1889), רבה של קובנה, הרב יצחק אלחנן ספקטור ופוסקים גדולים נוספים, בשל מצבן הכלכלי הקשה (התיר רק מלאכות דרבנן). בשל כך, פרץ פולמוס קשה עם רבני 'הישוב הישן' בירושלים ועם רבה של צפת, הרב יעקב דוד בן זאב וילובסקי (הרידב"ז) – שטענו שהוא מקל מדי, ועם פקידי הברון רוטשילד במושבות – שטענו שהוא מחמיר מדי. למרות זאת הוא לא חזר בו מדעתו. פרסם את ספרו: 'שבת הארץ' - על היתר המכירה, וכן על מצות השמיטה והלכותיה (הספר נכתב תוך 8 ימים!). יחד עם זאת, פרסם קריאה לציבור, בארץ ובתפוצות, לתרום כסף כדי לסייע לחקלאים שרצו לשבות כהלכה בשנה זו. יסד את 'קרן שביעית', כדי לתמוך בחקלאים אלו.

י"ט בחשון – ט"ז בכסלו תרע"ד (1913) – ביוזמתו יצאה משלחת רבנים ל'מסע המושבות' [על פי הזמנתו השתתף בה גם הרב יוסף חיים זוננפלד, מגדולי רבני 'הישוב הישן', שהסתייג ממעשי החלוצים הלא דתיים, ומהקירבה שחש הרב קוק כלפיהם]. הם ביקרו ב-26 יישובים בשרון, עמק יזרעאל, עמק הירדן ובגליל. מטרת הנסיעה היתה "לפקח בכל מקום על עניני הדת ולתקן את הצריך תיקון", בעיקר בענייני השבת, מצוות התלויות בארץ והחינוך הדתי. למרות יחסו החיובי והסובלני, וההערכה ההדדית שנוצרה בינו לבין החלוצים הלא דתיים [על הביקורת שמתחו עליו רבני 'הישוב הישן' בשל כך, השיב: "מוטב שאכשל באהבת חנם, משאכשל בשנאת חנם"], לא נמנע מלקרוא להם פעמים רבות להימנע מחילול שבת וחג, מאכילת טריפות וחמץ בפסח, ולשמור על קדושת המשפחה.

[בתקופת יפו – הרב כתב דברי הגות רבים אותם רשם בפנקסים. ספרו: ערפלי טוהר – הוא קובץ ב' מתוך 'שמונה קבצים'.]

ג. בחוץ לארץ: גרמניה, שוויץ, בריטניה,

תרע"ד-תרע"ט (1914-1919)

תמוז תרע"ד (1914) - על פי הזמנת הנהלת 'אגודת ישראל', לאחר התלבטות רבה, נסע לגרמניה כדי להשתתף ב'כנסיה הגדולה' שלה (היתה אמורה להתכנס בפרנקפורט-דמיין), וזאת, במגמה להשפיע על חבריה להתייחס באופן חיובי לארץ ישראל ובניינה, ולעורר תמיכה כלכלית בישיבות הארצישראליות (בניסן נבחר לחבר ב'מועצת גדולי התורה' שלה). בסופו של דבר ה'כנסיה' לא התקיימה בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אב תרע"ד (1914) – לאחר פרוץ המלחמה, בה' באב, ניסה לחזור מיד לארץ, אך הדבר לא היה ניתן לביצוע. בשל היותו נתין רוסי נחשב לנתין של ארץ אויב, לכן, כדי להימנע ממעצר, נאלץ להסתתר אצל רבה של העיר קיסינגן שבדרום גרמניה, הרב ד"ר יצחק במברגר. לאחר מאמצים רבים הצליח רב העיר לסייע לו ולאשתו (ולאחר פרק זמן מסויים – גם לבנו) לברוח לשוויץ מצוידים באישורי שהייה.

הגיע לעיר סנט גאלן שבשוויץ. השתכן בדירה (ששכר עבורו אברהם קמחי), בסמוך לבית הכנסת, שם העביר שיעורי תורה. בשל היות שוויץ מדינה ניטרלית, הצליח לדאוג למשלוח סיוע ליישוב בארץ, למוסדות ולישיבות, שסבלו קשות בשל ניתוק מכל מקורות התמיכה. כאשר המצב החמיר, פנה לעסקנים יהודים בארה"ב, ודרש מהם לדאוג ליישוב בשעתו הקשה. למד שם עם בנו, הרב צבי יהודה, (כלשון הבן): "את כל התורה פעמיים!" (הכוונה לש"ס בבלי וירושלמי, רמב"ם וארבעת הטורים ופרשניהם, ראשונים, אמונה ופנמיות התורה). הואיל והיה משוחרר מעול ציבורי, הרבה בכתיבת דברי הגות ומחשבה [דברים אלו יהוו את הבסיס לספר 'אורות', שיתפרסם רק בשנת תר"פ (1920)].

ער"ח אלול תרע"ה (1915) – נפגש בביתו עם הרב דוד כהן (ה'נזיר') (למד פילוסופיה באוניברסיטת בזל שבשוויץ, ועסק בכתיבת עבודת דוקטור), שחיפש את דרכו בחיים. לאחר טבילה בנהר הריין, שיחה לילית ארוכה ושמיעת תפילת הרב בבוקר (בעיקר 'פרשת העקידה'), נהפך למעריצו. פגישה זו שינתה את מסלול חייו [לאחר עלייתו לארץ בתרפ"ב (1922), נהיה לאחד מגדולי תלמידיו ומעורכי כתביו].

כ"ג בשבט תרע"ו (1916) – הגיע ללונדון, נתמנה לרבה של קהילת 'מחזיקי הדת' (לאחר שהתקבל התנאי שלו, שהוא חופשי לעזוב את הקהילה ברגע שיוכל לחזור לארץ). פעל רבות למען יהודי אירופה וארץ ישראל. פנה בתזכיר מיוחד לממשלת בריטניה, בו דרש ממנה לבטל את גירוש היהודים נתיני רוסיה, שבריטניה רצתה להסגירם לרוסיה לצורך שילובם בחזית המלחמה, בקשתו נענתה. בשל סירוב הממשלה להיענות לבקשתו לשחר בחורי ישיבות מגיוס לצבא, הנפיק 'תעודת-רב' (גם פיקטיביות בשל פיקוח נפש), לרבים מהם (מחזיק תעודה כזו היה פטור מגיוס), כך הם ניצלו מגיוס לצבא הבריטי (המשיך בכך למרות אזהרת הממשלה שיכנס למאסר). ללא מורא תבע מממשלת בריטניה לתת זכויות לחיילים היהודים בצבאה.

י"ז בחשון תרע"ח (1917) – פעילותו הרבה השפיעה על ממשלת בריטניה במתן 'הצהרת בלפור' (ביום זה) - הבטחה לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. היה עליו לעמוד מול מנהיגי יהדות בריטניה המתבוללים, שטענו שהיהדות אינה לאומית ואינה זקוקה לארץ משלה, ומול רבנים חרדים בגרמניה, שהתנגדו לה. כנגדם פרסם מאמר 'גילוי דעת על הבגידה הלאומית', שהוקרא בכל בתי הכנסת בלונדון בשבת פר' 'בהעלותך' (תרע"ז) לאחר הקריאה בתורה, המאמר עשה רושם עז. דעתו התקבלה בפרלמנט הבריטי.

פרסם את ספרו: 'ראש מילין' - ספר קבלי על התוכן הפנימי של האותיות, הניקוד וטעמי המקרא. על ספר זה אמר: "את כל תורת הקבלה כללתי בספר זה".

טבת תרע"ח (1918) - הקים את תנועת 'דגל ירושלים' – תנועה רעיונית-פוליטית, במטרה לפתח את הצדדים הרוחניים שבתחיה הלאומית של עם ישראל, ולקרב ע"י כך את גדולי התורה שלא רצו להצטרף לתנועה הציונית בשל עיסוקה רק בצד החומרי של התחיה, ולעיתים פעלה בניגוד לערכי מסורת ישראל. שאיפתו היתה להביא את כל חלקי עם ישראל לעסוק בעבודת הקודש של בניין ארץ ישראל [היא סייעה בבוא העת בייסוד ישיבתו בירושלים – 'הישיבה המרכזית העולמית', ראו להלן: כ' בטבת תרפ"א]. כעבור מספר שנים התנועה דעכה ולא התקיימה.

א' באלול תרע"ח (1918) – בהתכנסות המסורתית ביום זה בחברון, בה השתתפו הרבנים המתונים וראשי המוסדות החשובים בירושלים, נדון מצבם הכלכלי הקשה של מוסדות אלו והמצב הרוחני הירוד בעיר. הם החליטו לפנות אל הרב, ולהציע לו לכהן כרבה של ירושלים, בנימוק שרק הוא מסוגל להצילה ממצבה הרוחני והגשמי הירוד [מכתב ראשון בנדון נשלח אליו בי"ט באלול, בהמשך יישלחו מכתבים נוספים]. הוא שקל בכובד ראש את בקשתם, תוך בירור אם הסכמתו להיענות לה לא תגרום למחלוקות ומריבות, בעיקר עם רבני 'הישוב הישן' שהתנגדו למינוי זה. החליט לשוב לארץ.

ד. רבה של ירושלים,

הרב הראשי לארץ-ישראל, תר"פ-תרצ"ה (1920-1935)

ב' באלול תרע"ט (1919) – בן 54, שב לארץ. בתחנת הרכבת בלוד הקריא תלמידו, הרב י"מ חרל"פ את 'כתב הרבנות' של העיר ירושלים, סירב לקבלו בטענה שהוא אינו ראוי לתפקיד זה. משם נסע למשפחתו ולקהילתו ביפו. בלילה נלקח ע"י נציגי קהילת ירושלים, לפנות בוקר התקבל במוצא בכבוד רב ע"י חברי בתי הדין בירושלים ונציגי המוסדות שבעיר.

ג' באלול תרע"ט (1919) - הגיע לירושלים. ב'מושב זקנים' בכניסה לעיר, התקיימה קבלת פנים נוספת, גם בה התקבל בהתלהבות ובשמחה רבה. ביקר בכותל המערבי (קרע קריעה), ובביתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ושל הרב יצחק ירוחם דיסקין [אמר על הרב: הוא גאון נפלא, יוצא מן הכלל!"], ראשי העדה החרדית. התיישב ב'שכונת הבוכרים' [בשנים הראשונות לישיבתו בירושלים, נהג פעמים רבות לקיים בהצנע 'תיקון חצות' בכותל המערבי שנמשך כשעתיים].

ח' בטבת תר"פ (1919) – לאחר לבטים ומספר דחיות, קיבל בביתו את 'כתב רבנות' של ירושלים, עליו חתמו רוב רבני ירושלים וראשי הכוללים ומוסדות הציבור החשובים שבה.

התפרסם ספרו: 'אורות' - העוסק בעם ישראל ותחייתו ובמהותה של ארץ ישראל [הספר, בשל מספר קטעים שלא הובנו כהלכה, הוחרם ע"י רבני 'הישוב הישן', בהאשימם את מחברו באפיקורסות].

ח' באייר תר"פ (1920) - הספיד בבית הכנסת 'החורבה' את 7 היהודים שנהרגו בהתפרעויות של הערבים בחול המועד פסח. לאחר שהוקראו 3 מברקים שהודיעו על ההחלטה שהתקבלה בועידת סן רמו – לתת לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל כדי שתיישם את 'הצהרת בלפור' - החל מיד לומר, ואחריו כל הקהל, 'מזמור לתודה', 'הללויה אודה ה' בכל לבב', והפסוק: "הפכת מספדי למחול לי" [כנשיא בית הכנסת המרכזי של האשכנזים בירושלים, הרב השתתף ונאם באירועים רבים שהתקיימו בו, שמחים ועצובים].

ט"ז באב תר"פ (1920) - בשבת 'נחמו' קיבל את פני הנציב העליון הבריטי הראשון, היהודי הרברט סמואל, בבית הכנסת 'החורבה', בהתרגשות רבה ובכבוד רב כמושל היהודי הראשון בירושלים לאחר אלפיים שנה. לכבודו דרש וחיבר תפילה מיוחדת [הנציב העליון החל בתפקידו בט"ו בתמוז, הרב פרסם אז קריאה לכל בתי הכנסת, לברך אותו בשבת בעת העלייה לתורה. לרב היה קשר מיוחד אתו, וגם עם הבאים אחריו. הוא פנה אליהם ישירות פעמים רבות בבקשות שונות, ולא נרתע מלהעיר להם על פעילות שלילית של ממשלת המנדט כלפי היישוב היהודי בארץ].

ליל כ' בטבת תרפ"א (1921) – לרגל יום פטירת הרמב"ם, נשא הרצאה בפני חכמי 'מרכז הרב', בה פרט את חזון הישיבה אותה רצה לייסד. הוא קרא ל'חיים של יצירה', והציע קווים כללים כיצד: "ליצור יצירות תורניות שיהיו למופת לעולם כולו ולברכה לדור דורים".

י"ד - ט"ז באדר א' תרפ"א (1921) – בן 56, התקיימה ועידת הייסוד של הרבנות הראשית, היה הדמות המרכזית בה [למרות התנגדות הרבנים הקיצונים להקמתה וקביעת יום צום ביום כינוסה, פרסם את מאמרו: 'כבוד הרבנות' - בו הביע את חזונו על תפקידי הרבנות הראשית]. הדיונים הסוערים כמעט גרמו לפיצוצה, בתבונתו הרבה הצליח ליישב את ההדורים. בסיום הועידה נבחר פה אחד לרב הראשי האשכנזי [סירב לקבל את התואר 'ראש הרבנים לארץ ישראל' שהציעו הבריטים], יחד עם הראשון לציון, הרב יעקב מאיר, שנבחר ברוב קולות. כמו כן, נבחרו למועצת הרבנות הראשית עוד 3 רבנים אשכנזים ו-3 רבנים ספרדים. לדרישת הבריטים הוקם 'בית דין לערעורים' [הרב פעל רבות שהרבנות הראשית תוכר רשמית ע"י ממשלת המנדט, ושסמכויותיה וסמכות בתי הדין שבפיקוחה לא ייפגעו ב'חוקת הקהילות' (חוקה על פיה התנהלו מוסדות היישוב) שהיא קבעה. הוא דאג לביסוסה של הרבנות הראשית, ולהשמעת קולה באירועים חשובים בחיי היישוב. הוא שאף שהיא תהיה המנהיגה הרוחנית של היישוב כולו, ואף 'רבנות כוללת' שתשפיע על העם היהודי כולו, וזאת כהכנה להקמת הסנהדרין. בשל חוסר במקום הולם, ישיבות רבות של מועצת הרבנות הראשית וכן אספות של רבני הארץ התקיימו בביתו. החלטות רבות וחשובות התקבלו בהן. כתב אלפי מכתבים וכרוזים, והגיב לכל האירועים החשובים שאירעו בארץ. השיב תשובות בהלכה לאלפי שאלות מכל רחבי העולם היהודי].

ל' באדר א' תרפ"א (1921) – 'חגיגת המילואים', בה הוכתרו הרבנים הראשיים, התקיימה ברוב פאר והדר בבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה.

י"ח באדר ב' תרפ"א (1921) – היה חבר במשלחת של ראשי הישוב שהתייצבה בפני שר המושבות בממשלת בריטניה, סר וינסטון צ'רצ'יל, שהגיע לביקור בארץ. היא הגישה לו תזכיר על תפקידה ההיסטורי של בריטניה בהגנה על תחיית העם היהודי בארצו.

למחרת, השתתף בקבלת פנים לשר המושבות, ו' צ'רצ'יל, על הר הצופים. הגיש לו ספר תורה קטן לאות הוקרה על הקשר בין עם ישראל וממשלת בריטניה.

ניסן תרפ"א (1921) – נפגש בביתו עם האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' ומראשי אגודת ישראל, הרב אברהם מרדכי אלתר, שהגיע לראשונה לארץ. לאחר שהתרשם מאוד מאישיותו, כתב על הרב: "הוא איש האשכולות בתורה ובמידות תרומיות". ידידות אמת נרקמה ביניהם [גדולי ישראל רבים שנפגשו עם הרב, נדהמו לגלות רב גאון הבקיא בכל חלקי התורה וצדיק, ולא רב מודרני כפי שהתפרסם עליו בחוץ לארץ ע"י קנאי ירושלים].

תרפ"א (1921) – יחד עם עמיתו, הרב יעקב מאיר, יצא עם משלחת רבנים לביקור בחיפה. בין השאר, הם ביקרו בטחנת הקמח ובדקו את הכשרות בה.

כ"ו בשבט תרפ"ב (1922) – במסיבה שנערכה לכבוד 'מלך העיתונות' הבריטי, הלורד נוטרקליף, הבהיר לו, שדבריהם של 3 נציגי אגודת ישראל - שהאורתודוקסים הם נגד הציונות – נאמרו ע"י אנשים פרטיים ללא ייפוי כח, ואינם נכונים. להיפך, הם רואים ב'הצהרת בלפור' התחלת מילוי חזון הנביאים, שאיפתם שכל עם ישראל ישוב לציון, ושממשלת בריטניה תסייע בכך כפי שהבטיחה.

כ' בשבט תרפ"ג (1923) – השתתף בקבלת הפנים שנערכה, בבית הספר 'למל', לכבוד המדען המפורסם, אלברט איינשטיין. היה היחיד שנפגש אתו ביחידות בחדר מיוחד לשיחה שנמשכה כחצי שעה [הרב העריך את לימודי המדע כל עוד הם לא פגעו ביסודות האמונה].

ניסן תרפ"ג – הרבנים הראשיים הודיעו לחברי המושבות בארץ, שלאור המצב בארץ גם בשנת השמיטה הקרובה, כהוראת שעה, הרבנות הראשית תסמוך על 'היתר המכירה' שקבעו גאוני הדור הקודם, לכן עליהם  לחתום על שטרי ההרשאה.

י"ב בסיון תרפ"ג (1923) – במעמד הנציב העליון, הרברט סמואל, רבני העיר, הקונסולים של ארה"ב ואיטליה וקהל רב, נחנך ביתו החדש (אליו נכנס כבר בו' טבת), שנבנה מתרומתו של הנדבן, ישראל אהרן (הארי) פישל, מארה"ב.

י"ח בסיון תרפ"ג (1923) – בשבת פרשת 'בהעלותך' התקיימה תפילה חגיגית לכבוד יום הולדתו של מלך בריטניה, ג'ורג' החמישי, חיבר תפילה מיוחדת לכבוד המאורע [הרב חיבר תפילות מיוחדות לאירועים נוספים: להחלמת הנציב העליון, הרברט סמואל, בכ"ה באדר תרפ"ב (1922), להחלמת מלך בריטניה, ג'ורג' החמישי, בכ"ה בכסלו תרפ"ט (1929). וראו עוד להלן: ל' בכסלו תרפ"ד, ז' בניסן תרפ"ה, ל' בכסלו תרפ"ו].

כ' בסיון תרפ"ג (1923) – הרבנים הראשיים קיבלו מהנציב העליון לכבוד המאורע הנ"ל, את אות הכבוד הנעלה ביותר של בריטניה – 'קומנדר-בריטיש אמפייר' (בשל קדושת השבת הם קיבלו את האות בטקס נפרד כעבור יומיים) [בט' בשבט תרפ"ד (1924) הם קיבלו מהנציב העליון אות כבוד נוסף כהערכה על עבודתם הגדולה].

י"ח בתמוז תרפ"ג (1923) – בשם ממשלת בריטניה, מ"מ הנציב העליון העניק לו, בארמון הנציב, את אות הכבוד: "מפקד כבוד של אורדן (מסדר) הקיסרות הבריטית'.

כ"ד באב תרפ"ג (1923) – שלח מנשר מיוחד לצירי הקונגרס הציוני העולמי ה-י"ג (שהתכנס ביום זה בקרלסבד שבצ'כסלובקיה). במנשר זה הוא דרש להפסיק את חילולי השבת בארץ, ואכילת מאכלים לא כשרים בפרהסיה, במיוחד בחוות, במקומות ציבוריים ובקיבוצים היושבים על אדמת קרן קימת לישראל. כמו כן, הוא פנה לנציגי תנועת המזרחי (שהתכנסו באותו מקום), שיפעלו בקונגרס בעניינים אלו תוך שיתוף פעולה עם נציגי אגודת ישראל [הרב שלח פעמים רבות מנשרים ומכתבים למוסדות התנועה הציונית בעניינים אלו ואחרים].

אלול תרפ"ג (1923) - התפרסם הספר: 'אגרות ראיה' - קובץ מכתביו מתרס"ח-תר"פ (1908-1920) [לאחר פטירת הרב התפרסמו אגרות משנים נוספות].

ר"ח חשון תרפ"ד (1924) – החלו הלימודים ב'ישיבה 'המרכזית העולמית' ('מרכז הרב') [הישיבה שכנה בביתו של הרב]. אותה ייסד. מלבד הלימוד שהיה מקובל בכל הישיבות, היו בה גם שיעורי תנ"ך, אמונה ומוסר. הלימוד בה היה בעברית [בר"ח חשון תר"ץ החלו הלימודים בישיבת 'תורת ירושלים', אותה הרב הקים כמכינה לישיבתו. בראשה עמדו תלמידים מישיבת 'מרכז הרב', למדו בה תלמידים בני 14-18. היא שכנה בבית כנסת בשכונת 'אבן יהושע' בירושלים].

י"ג – כ"ב כסלו תרפ"ד (1923) – יצא עם הרב יעקב משה חרל"פ ורבה של תל אביב, הרב שלמה אהרונסון, לביקור ב-30 ערים, מושבות וקיבוצים בשומרון ובגליל התחתון. מטרת המסע היתה, לבדוק ולשפר בהם את המצב הדתי, בעיקר בנקודות היישוב החדשות שהוקמו בשנים האחרונות. את המסע מימנה תנועת המזרחי [הרב העריך את פועלם של תנועות המזרחי והפועל המזרחי, שראו בו את מנהיגם ומעצב השקפת עולמם. הוא כתב מכתבים רבים לוועידות שלהם ועוד. למרות זאת, הוא לא נמנע מלבקר אותן, שהן לא פועלות די הצורך בתוך המוסדות הלאומיים להעצמת חיי הדת ביישוב].

ל' בכסלו תרפ"ד (1923) – לרגל 'יום השנה' לכיבוש ירושלים ע"י הגנרל אדמונד אלנבי [בכ"ד בכסלו תרע"ח (1917)], על פי הוראת הרבנות הראשית, התקיימה בבתי הכנסת בשבת פרשת 'מקץ', תפילה לכבוד מלך בריטניה, ג'ורג' החמישי, והנציב העליון, הרברט סמואל. חיבר תפילה מיוחדת למאורע זה [תפילות מיוחדות לציון מאורע זה התקיימו גם בכ"ב כסלו תרפ"ו (1925) ובכ"ח כסלו תרפ"ח (1927)].

כ"ג באדר א' תרפ"ד – כ' בכסלו תרפ"ה (1924) – לאחר לבטים רבים יצא יחד עם רבה של קובנה, הרב אברהם דוב שפירא, וראש ישיבת סלבודקה, הרב משה מרדכי אפשתיין לארה"ב וקנדה, במטרה לאסוף כמיליון דולר למען הישיבות בארץ ובליטא, שהיו במצב כלכלי קשה. בכל מקום התקבל בכבוד רב ובהערצה ע"י הרבנים, ראשי הקהילות היהודית והמדינאים האמריקאים. שיעוריו ונאומיו הרבים השאירו רושם עז [הרב שפירא אמר עליו באותם ימים: "תמה אני אם יש עוד בעולם שקדן כמותו"].

י"א בניסן תרפ"ד (1924) - נפגש בבית הלבן עם נשיא ארה"ב, קלווין קולידג', ועם שגריר בריטניה בארה"ב.

י"א בסיוון תרפ"ד (1924) – עודד את מייסדה וראשה של המושבה, בני ברק (שהוקמה ביום הזה), הרב יצחק גרשטנקורן, לקנות את הקרקע עליה תקום בעתיד המושבה על ידי קבוצת חסידים יוצאי ורשה שבפולין [קרקע זו נקנתה באביב תרפ"ב (1922), לאחר שהרב גרשטנקורן יחד עם שליח החברה מפולין, שהתנגד לקנייה, באו אליו לדין תורה, פסק להם שיש לקנות את הקרקע]. כתב מכתבי תמיכה בהקמת המושבה, וסייע רבות למייסדה בשעות הקשות שלה [בה' באדר תרצ"ד (1934) הרב הגיע לביקור בבני ברק לכבוד חגיגת הנחת אבן-הפינה לישיבה הראשונה במקןם, 'בית יוסף' (נובהרדוק). לאורך כל נאומו, עמד הרב אברהם ישעיהו קרליץ ('החזון איש'), ולא הסכים לשבת באומרו: "התורה עומדת"! הוא עודד את האברכים המעולים לעיין יפה בספרי ההלכה של הרב, כי: "דרך הלימוד ובירור ההלכה של הרב, הוא לאמיתה של תורה"]. [הרב עודד תיירים רבים מחוץ לארץ לעלות לארץ, ופעל רבות להקמת יישובים בארץ ישראל.]

ערב ראש השנה תרפ"ה (1924) – התפרסם ספרו 'אורות התשובה', עליו אמר: "את אורות התשובה צריך ללמוד בלי גבול". הוא עצמו למד בו מידי שנה בשנה לאחר תפילת שחרית בימי חודש אלול.

כ"ט בחשון תרפ"ה (1924) - בדרך חזרה לארץ, נפגש בלונדון עם הלורד ארתור בלפור ועם שר המושבות, לאופולד אמרי, ודן איתם בבעיות הקשורות בארץ ישראל וב'חוקת הקהילות'.

ז' בניסן תרפ"ה (1925) - נאם בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בסופו נשא תפילה מיוחדת להצלחתה, והביע תקווה שהיא תפעל על פי מסורת ישראל. כוונתו בסיימו את נאומו בפסוק: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם', לא הובנה כהלכה ע"י קנאי ירושלים, שהכפישו אותו בשל כך [הרב השתתף בטקס זה רק לאחר שנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד"ר חיים ויצמן, הבטיח לו שבמוסד זה לא ילמדו ביקורת המקרא. הבטחה זו לא קוימה, הדבר גרם לו צער רב].

י"ט - כ"א באלול תרפ"ה (1925) – ביוזמת 'קרן קימת לישראל', יצאו הרבנים הראשיים ל'מסע תשובה' בקיבוצים ובמושבות בעמק יזרעאל ובגליל. הם התקבלו שם באהדה רבה [הרב פרסם מספר פעמים 'קול קורא' לתרום ולסייע לפעולותיה ביישוב הארץ. כמו כן, הוא קרא לה להקפיד שהמתיישבים על אדמותיה לא יחללו שבת. לעומת זאת, ל'קרן היסוד' הוא לא נתן תמיכה שכזו].

ל' בכסלו תרפ"ו (1925) – השתתף בטקס לאומי גדול, במעמד הנציב העליון, הלורד הרברט פלומר, בו ניתן דגל 'גדוד ה-40 לקלעי המלך' למשמרת בבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה (הגדוד העברי הוקם בתרע"ח (1918) כעזרה לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה). דרש על סוד הדגל והשלום, ונשא תפילה מיוחדת אותה חיבר.

ו' באלול תרפ"ו (1926) – דרש ממפקד משטרת מחוז ירושלים להציב 2 שוטרים (לא ערבים) ליד קבר רחל, אחד מהם יהודי, כדי שיוכל לדבר עם המבקרים הרבים בימי חודש אלול, וידאג לסדר במקום [הרב פנה פעמים רבות אל נציגי ממשלת המנדט בדרישה לשחרר לשבתות וחגים שוטרים ועובדים יהודים (בעיקר בדואר וברכבות)].

י"ד בחשון תרפ"ז (1926) – הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית יצאו לביקור בן שבוע בערים ובמושבות בצפון הארץ, הם תיקנו שם תיקונים חשובים בענייני הדת.

בי"ז בחשון הם הגיעו לביקור בחיפה, בין השאר, הם בדקו את הכשרות בבית החרושת למצות [הרב פעל רבות למינוי רבנים ושוחטים במושבות ובנקודות יישוב נוספות. פתר סכסוכים רבים במקומות אלו, בין אנשים פרטיים, בוועדי המושבות וב'אגודת הכורמים'. יסד וחיזק 'חדרים' ותלמודי תורה במושבות].

י"ב – כ"ד אייר תרפ"ז (1927) – יצא עם הרב אבא יעקב הכהן בורכוב והרב מאיר ברלין ל'מסע תשובה' (המסע מומן ואורגן ע"י המרכז העולמי של המזרחי). בכל מקום הצטרפו אליהם הרבנים המחוזיים. מטרת המסע היתה, לשפר את המצב הדתי של המושבות והקיבוצים, ולתקן את הטעון תיקון בענייני כשרות, שבת, חינוך ועוד. המשלחת ביקרה ב-40 נקודות יישוב בשומרון, בעמק יזרעאל, בגליל התחתון ובגליל העליון. היא התקבלה בכבוד ובהערכה.

י"ז בתשרי תרפ"ח (1927) - השתתף בהנחת אבן הפינה לבית המדרש למורים 'מזרחי' (לימים 'ליפשיץ') [הרב השתתף פעמים רבות בהנחת אבן פינה או חנוכת בית של מוסדות שונים].

תרפ"ט (1929) – יחד עם בנו, הרב צבי יהודה, הגביר את פעילותו להשגת רישיונות-עלייה (סרטיפיקטים) מממשלת המנדט ולמימונם, לצורך הצלת רבנים, אדמו"רים ובחורי ישיבה, בעיקר מרוסיה וליטא, לאחר שהמשטר הקומוניסטי התנכל להם. [הרב החל בפעילות זו כבר בתרפ"א (1921), במשך השנים נפתחו כ-3000 תיקים!. הרב פרסם קריאות רבות לסייע ליהודי התפוצות שסבלו קשות, ולקליטת העולים החדשים, בהגדירו זאת כמצות 'פדיון שבויים'. הוא סייע לעולים רבים במציאת מקור פרנסה בארץ. עולים בלתי חוקיים רבים נכנסו לארץ בזכותו, בהסבירו לנציב העליון, שאלו שלא עולים לארץ הם הבלתי חוקיים].

יום הכיפורים תרפ"ט (1928) – לאחר ששוטרים בריטים הרסו באמצע תפילת יום הכיפורים את המחיצה בין גברים לנשים בכותל המערבי (הותקנה בערב החג), הוביל את המחאה של העולם היהודי על מעשה מחפיר זה.

ח' בחשון תרפ"ט (1929) – לקראת יום הצום שקבעה הרבנות הראשית ליום זה, על חילול קדושת הכותל המערבי ביום הכיפורים, פרסם מאמר מחאה חריף בשם - 'כותלנו'. המאמר עשה רושם עז, עותקי העיתונים נחטפו [הרבנות הראשית שבראשה עמד, קבעה במשך השנים ימי צום ותפילה רבים בשל צרות שונות].

חורף תרפ"ט (1929) – בעידודו נוסדה "החברה להתאכרות בני ישיבות בארץ ישראל' (היא סייעה לבחורי ישיבות להקים בארץ מושבים שחבריהם יהיו בני תורה, כך שאת כל עתות הפנאי שלהם מעבודת האדמה הם יקדישו ללימוד תורה).

ה' באדר א' תרפ"ט (1929) – פרסם, בהסכמת עמיתו הרב יעקב מאיר, כרוז בו הם קראו ליהודי ארץ ישראל – שלא לצאת מ'כנסת ישראל' (הארגון הכללי של יהודי הארץ), למרות הפגמים שהיו ב'חוקת הקהילות', ובכך להגן על כל ענייני קדושת ישראל, ולא להצטרף למתבדלים מ'הישוב הישן'.

י"ז – כ"ב באב תרפ"ט (1929) – בזמן הפרעות (בהן הערבים רצחו 133 יהודים ופצעו מאות), בשל היות מנהיגי היישוב בקונגרס הציוני ה-ט"ז (שהתכנס בציריך שבשוויץ), היה האישיות הבכירה המוסמכת היחידה בארץ. פעל רבות, כמנהיג אמתי, בניהול המשא ומתן עם ממשלת המנדט, בסיוע לפצועים והצלת היישוב בארץ. הסופר אביגדור המאירי אמר עליו: "לולא איש אחד, שעמד על כבודנו הלאומי והאנושי, כי אז היינו קרועים קריעה גם על מות כבודנו". בכ"ט באלול - פרסם תשובה נחרצת ל'גילוי הדעת' השקרי של המופתי, בו הוא האשים את היהודים בפרוץ 'המאורעות' [כאשר נודע לרב לאחר 'המאורעות', שעומדת להתארגן כיתה דתית בהגנה, שלא תתאמן בשבת, הוא עודד זאת באומרו: "הגיע הזמן 'ללמד בני יהודה קשת'". רבים מתלמידי ישיבתו, 'מרכז הרב', התגייסו להגנה].

תשרי תר"ץ (1929) – לאחר 'המאורעות', פרסם מאמר עידוד ליישוב, שהיה בשבר ודכאון, בשם - 'שובו לבצרון', בו הוכיח שמכל צרה, במיוחד בתהליך הגאולה, צומחת ישועה.

י"א, י"ד בכסלו תר"ץ (1929) - העיד בפני 'ועדת שאו', שהגיעה לארץ כדי לחקור את הסיבות לפרוץ 'מאורעות תרפ"ט'. סירב להצעת חברי הועדה להעיד בביתו כי, (כדבריו): "האמת אינה פחדנית ואינה ביישנית". בהופעתו המרשימה, הוא גולל בפני הוועדה את זכויות היהודים לתפילה ליד הכותל המערבי, הסביר את מהות קדושת המקום, והבהיר שהרבנות הראשית לא הביאה מסמכים היסטוריים להוכיח זאת כי זה: "דומה למי שמעלה נר כדי לחזק את אור השמש". והוסיף באומץ: "אין בכוחו של שום יחיד או ציבור מישראל לוותר על קנין נצחי של האומה הנצחית"!

י"ט באדר תר"ץ (1930) - עם פטירת הלורד ארתור בלפור, שלח מכתב תנחומין למלך אנגליה, לנציב העליון ולמשפחתו. חיבר תפילת 'אל מלא רחמים' בנוסח מיוחד לעילוי נשמתו, שנאמרה בבתי הכנסת בשבת בתפילת מנחה. הרבנים הראשיים הספידו אותו בישיבת אבל מיוחדת שהתקיימה במשרד הועד הלאומי.

קיץ תר"ץ (1930) – כדי להוריד את המתח בין היהודים לערבים בשאלת זכות התפילה ליד הכותל המערבי, הציעה ממשלת המנדט למנהיגי היישוב, לחתום על הצהרה לפיה העם היהודי מוותר על בעלותו על הכותל המערבי ומסתפק בזכות תפילה שם. הם הסכימו לכך. נציגי הועד הלאומי הגיעו לקרית משה (שם הרב נפש), וביקשו ממנו שיחתום על הצהרה זו כדרישת הבריטים. סרב לכך בתוקף, תשובתו היתה: "חלילה לנו, עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי!... בעלותנו על הכותל היא בעלות אלוקית, ובזכותה אנו באים להתפלל לפני הכותל. אם חס ושלום נוותר על הכותל, גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו!".

כ"ח בתשרי תרצ"א (1930) – לאחר ששר המושבות הבריטי, הלורד פספילד, פרסם ביום זה את ה'ספר הלבן', שהגביל את עליית היהודים לארץ וקניית קרקעות בה, פרסם מאמר בשם - 'עמי הגדול' – בו מחה על 'הבגידה הגדולה' של ממשלת בריטניה בישום 'הצהרת בלפור'. קרא לציבור להגביר את הפעילות של בניין הארץ ויישובה [הרב מחה בפני ממשלת המנדט פעמים רבות, על נעילת שערי ארץ ישראל בפני יהודים שרצו לעלות לארץ, ועל יחסה העוין כלפי היישוב היהודי].

טבת תרצ"א (1931) – עם התגברות חילולי השבת במשחקי הכדורגל, יצא יחד עם עמיתו, הרב יעקב מאיר, בקריאה לציבור להימנע מכך [הרב פעל רבות למניעת חילול שבת ברחבי הארץ, פרסם כרוזים והשתתף בכינוסים שעסקו בנושא זה. האספות של אגודת 'משמרת שבת' שפעלה בעניין זה, התקיימו בביתו].

ח' באלול תרצ"ב (1932) – לאחר 15 שנה סיים את מפעלו הגדול (אותו החל בלונדון), כתיבת 'הלכה ברורה' – צירוף פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך לסוגיות הגמרא. הוא ראה במפעל זה "בנין התורה לדורות". לטענה שזו עבודה טכנית שחורה, השיב: "כמו שבין החלוצים יש אנשי מדע שעזבו את האוניברסיטה, עלו לארץ ועבדו בעבודות שחורות בבניינה, כך אני 'בעבודה שחורה' בונה את עולם התורה"! [לאחר זמן החל בהשלמת מפעל זה, שנקרא – 'ברור הלכה', בירור כיצד ההלכה נובעת מהתלמוד על פי שיטת הפוסקים המקובלים בישראל].

ראש חודש חשון תרצ"ג (1932) – ביוזמתו נפתח בשכונת הבוכרים בירושלים 'מכון הרי פישל לדרישת התלמוד' [מומן ע"י הנדיב ישראל אהרן (הרי) פישל]. למדו בו אברכים גדולי תורה, רובם בוגרי ישיבתו, 'מרכז הרב'. כנשיא המוסד, בפיקוחו ובהדרכתו הם למדו כיצד לכתוב חיבורים וספרים תורניים שעסקו בבירור יסודות ההלכה ומקורן בתלמוד.

כ"ב בסיון תרצ"ג (1933) – עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתחלת רדיפת היהודים, יצא בקריאה ליהדות העולם לפעול להצלת יהודי גרמניה, ולהקים מערכת סיוע ליהודים שנמצאו במצוקה.

אדר תרצ"ד (1934) – פרסם כרוז בו קרא לציבור לקנות רק מהתוצרת של יהודי ארץ ישראל, ובכך לסייע לבניין הארץ ולאחדות וחיזוק היישוב [מסיבה זו קרא גם לנותני העבודה היהודים, להעדיף עבודה עברית].

ט"ו באדר א' תרצ"ה (1935) – למרות מחלתו הקשה (סרטן), הגיע לביקור בתל-אביב לכבוד פתיחת 'חודש תעמולה למען שמירת השבת' בעיר. נאם באסיפה גדולה שהתקיימה בבית העם. בעירייה קיבל את אזרחות הכבוד של העיר, היה הראשון מהציבור הדתי שקיבל כבוד זה [הרב היה זה שעודד בזמנו את ראש העיר, מאיר דיזנגוף, להקים את 'העיר העברית הראשונה'].

ניסן תרצ"ד (1934) – לקראת הכינוס השמיני של מדריכי בני עקיבא (התכנס בחול המועד פסח בירושלים), על פי בקשת תלמידו, הרב משה צבי נריה, מבכירי התנועה, כתב מכתב ברכה אוהד לכינוס, בו הוא הציב 3 יעדים לתנועה. המכתב נהפך למסמך מכונן לאורו חונכו חניכי התנועה. כמו כן, נפגש בביתו עם מדריכי התנועה, כולם יצאו מהפגישה נרגשים ומחוזקים [כאשר תלמידו סיפר לו בקיץ תרצ"ב (1932), שהקים סניפים חדשים לתנועה, אמר לו: "אין לך דבר קדוש יותר מזה!"].

כ"ה בסיון תרצ"ד (1934) – פעל רבות, בגבורה ובאומץ, להצלת אברהם סטבסקי מהגרדום, לאחר שבית המשפט של ממשלת המנדט דן אותו (ביום זה) למוות באשמת רצח מנהיג השמאל ומנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ד"ר חיים ארלוזורוב [הוא נרצח על שפת ימה של תל אביב בכ"ב בסיון תרצ"ג (1933). 3 רוויזיוניסטים נאסרו כחשודים ברצח ממניע פוליטי, שניים מהם זוכו מכל אשמה. נוצר מתח רב בין המחנות. הרב קיבל מידע סודי, מקצין המשטרה, בכור שטרית ומעו"ד מרדכי עליאש, שאחד משני הערבים שנחשדו ברצח, הודה בכך]. למרות שעיתוני השמאל ותנועת הפועלים גינו אותו בשל פעילות זו במילים בוטות ביותר, הוא לא נרתע מלחתום בראש רבנים ואישי ציבור על כרוזים שקראו לפעול להצלתו. הוא גם טען וכתב, ללא מורא, שבית המשפט של ממשלת המנדט עיוות את הדין, ולא חזר בו למרות האיום של נציגה להכניסו למאסר בשל כך. הוא הזעיק את אנשי ההשפעה ביהדות העולם, כדי שיאבקו נגד עיוות הדין (בח' באב בית המשפט לערעורים זיכה את סטבסקי מכל אשמה).

א' בניסן תרצ"ה (1935) - ביוזמתו התקיימה בירושלים אסיפת רבני ארץ ישראל, בה הוחלט: א. להקים מועצה דתית בכל עיר שתנהל את כל ענייני הדת והשחיטה, ולידה יהיה בית דין אחד. ב. להתנגד בתוקף להקמת קהילות נפרדות כדרישת אגודת ישראל [הרב פעל רבות למען אחדות העם, שחיטה אחידה, והשכנת שלום בין עדות, מפלגות ותנועות].

א' באייר תרצ"ה – בשבת פרשת 'קדושים' נאמרה תפילה מיוחדת, שחוברה ע"י  הרבנים הראשיים, לכבוד 25 שנה למלכותו של מלך מבריטניה, ג'ורג' החמישי.

כ"ד בתמוז תרצ"ה (1935) - עם התגברות מחלתו, הכריזה הרבנות הראשית על יום תפילה כללי, הוסיפו לו את השם 'יחזקיהו'. בכל העולם היהודי הרבו בתפילות להחלמתו.

אב תרצ"ה (1935) – חתם על 'דעת תורה', בעניין המועצה דתית כנ"ל, היתה זו חתימתו האחרונה בעניין ציבורי. באחד מימיו האחרונים נשאל על ההצעה להקים קהילות נפרדות, תגובתו היתה: "הפירוד הוא יסוד הכפירה! אין שום היתר לפירודים ציבוריים בישראל".

פורסם קטע מכתב ידו, 'באר אליהו' - פרושו על ביאורי הגר"א לשולחן ערוך חושן משפט.

א' באלול תרצ"ה (1935) - תלמידו, הרב דוד כהן ('הנזיר'), שעמל שנים רבות על עריכת ספרו: אורות הקודש, הראה לו את השער של הכרך הראשון וכמה גיליונות דפוס. הרב ביקש ממנו שייכתב בשער הספר רק 'הרב' ללא תארים נוספים.

ג' באלול תרצ"ה (1935) – בן 70, נפטר בבית ההבראה בשכונת 'קרית משה'. אבל כבד בכל העולם היהודי. כ-80 אלף איש מכל רחבי הארץ השתתפו בהלווייתו. בערי הארץ הופסקה המלאכה בעת ההלוויה. נקבר בהר הזיתים [ביקש מבנו, שעל מצבתו לא ייכתבו תוארי כבוד, אלא רק 'הרב']. בתום 'השבעה' הספידו הרב איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת 'עץ חיים' בירושלים (שכינה את הרב בחייו - 'שר התורה'!), אמר עליו: "עם פטירתו של הרב נפגע חוט השדרה של כלל ישראל"!. הרב שלמה זלמן אויערבאך, ראש ישיבת 'קול תורה', שזכה להכיר את הרב בצעירותו, אמר עליו: "הרב היה אדם קדוש. הרב היה גדול בכל, איש האשכולות. גאון ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר, צדיק בכל דרכיו ובכל מעשיו, בדקדוקי מצוות ובמעלות המידות, בשקידת הלימוד ובמעשי החסד. לא היו גדולים כמוהו בדורו. זו היתה גדלות מיוחדת, ומבחינה זו היה הרב גדול לא רק בדורו אלא בדורות"!.